וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ… וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יי… הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?
[…] כֹּה אָמַר יי: שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָים וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַים עִיר הָאֱמֶת וְהַר יי צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. . כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ […] הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ, וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָים וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה.
[…] אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יי.
וַיְהִי דְּבַר יי צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:
זכריה ז – ח.
זכינו בדורות האחרונים לתקומת ישראל. לא 'בערך' ולא 'ליד', אלא בשפע וברחמים. בתוך עשרות שנים הפך קיבוץ הגלויות מחלום ומראשית אל מציאות שאין חזקה ממנה, בה כמחצית היהודים, אלו שהיו מפוזרים בכל קצווי תבל ללא עוגן ומרכז, חיים כיום במדינת ישראל שבארץ ישראל, מדינה שהפכה למרכז הבלתי מעורער של העם היהודי בדורנו. ולא סתם חיים, אלא פורחים – מדינתנו הצעירה היא מעצמה אזורית ובמובנים מסוימים אפילו עולמית, בהיבטים של כלכלה וצבא וחקלאות ומחקר. השפה העברית, שפת אבותינו, קמה לתחייה ובה צומחת יצירה ענפה ותוססת. ירושלים נבנית מול עינינו בכל יום, מתייפה ומתעצמת; ילדים משחקים ברחובותיה וזקנים יושבים בהם. גם במישור המוסרי יוצאת בשורה של אמת וטוב מירושלים, למרות דברי הקטרוג החביבים כל כך על שואפי השלמות שהננו.
למרות זאת, האבלות בימי בין המצרים, ובמיוחד הצום והאבל של תשעה באב, נותרו כקונצנזוס גורף הן בחברה הדתית לזרמיה והן בשיח ההלכתי האורתודוכסי (יש לכך סיבות היסטוריות מעניינות, לדעתי, אך לא בכך נעסוק כאן). ובכל זאת, הסתירה לכאורה בין המצב ובין תכני האבלות מולידה את השאלה שנה אחר שנה, ומפעם לפעם עולות בתוך הציבור הזה – ולאחרונה, עוד יותר, בשוליו המתרחבים הבורחים מהגדרות – השאלה האם נכון לנהוג כיום את מנהגי האבלות על החורבן, והאם עלינו לצום את צומות החורבן – צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.
ובכן, הטענה של המבקשים לבטל את האבלות או לצמצם אותה כמעט עולה מאליה מהפתיחה שלנו. הצומות – בין בהיבט האבל שלהם ובין בהיבט הקריאה לתשובה הגלומה בהם – אינן מצוות של 'לכתחילה', ערך כשלעצמו בלוח השנה שלנו, אלא תגובה למציאות הנוראה והמתמשכת של החורבן. חורבן האומה, חורבן המקדש, גלות ישראל, גלות השכינה – על כל אלו הרמנו קול נהי במשך דורות ארוכים, ארוכים מדי, בתקווה שהגלגל יתהפך יום אחד, הקב"ה יזכור את עמו המרוסק והמנופץ, ותחת החורבן יבוא בניין, תחת הגלות קיבוץ, תחת הסתר הפנים הארת פנים. והנה, פקד יי את עמו כאשר חלמנו והתפללנו, וממילא עת היא להפוך את הימים הללו לששון ולשמחה, כדברי הנביא – או אולי לאוורר קצת את לוח השנה העמוס שלנו ולפרגן לנו סתם ימים של קיץ זיווני.
מול הטענה הזו נשמעות שלל טענות, שכולן מגנות על הצומות והאבלות ומבקשות להמשיך בירושלים ובתל אביב, בגוש עציון ובעפולה (וכמובן בניו יורק ובלונדון), את מה שהורגלנו לעשות דורות הרבה בלבוב ובוורשה, בפס ובקהיר, בפראג ובשטרסבורג, בפאדובה וביאנינה (וגם בניו יורק ובלונדון). הטענות הללו מתחלקות לשתיים שהן ארבע: טענת 'יש על מה לצום' (המתחלק ל'העולם לא מושלם' ו'בית המקדש לא נבנה') וטענת 'איננו יכולים לשנות' (המתחלק ל'הרבנים לא ביטלו' ו'הציבור לא שם'). אקדים את המאוחר ואומר, שבעיניי כמעט כל הטענות הללו מופרכות, ורק האחרונה יש בה משהו.
א
'יש על מה לצום'. תמיד יש על מה לצום, ורבותיי, הרשו לי לאכזב אתכם – תמיד יהיה על מה לצום. גם כאשר תתקיים נבואתו של זכריה, וזקנים וזקנות ישבו ברחובות ירושלים (ממש כך! ואפילו יהיו בעיר הזו ילדים משחקים!), גם אז העולם לא יהיה מושלם, ויהיה על מה לצום. יהיה עוני ויהיה רשע, יהיו מחלוקת וצרות עין, שנאה וקנאה, הרס ומוות. כך דרכו של עולם. הסוד הוא, שהם יהיו אפילו אחרי שייבנה בית המקדש ונראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. כן, פה ושם יתפסו כהן שניצל את מעמדו להרע, פקיד בכיר שחיסל מתחרה, לוי שזייף בשיר ואפילו לא התנצל. צומות החורבן לא נתקנו על הצער העולמי ועל היותו של העולם לא מושלם: הם נוצרו בתגובה למציאות היסטורית מסוימת, ונועדו להתבטל בנסיבות היסטוריות אחרות – הכל בגבולות העולם הלא-מושלם.
גם אחרי שיתבטלו בע"ה כל צומות החורבן, לא יתבטלו לא החסרונות העולמיים ולא הפרקטיקה הדתית של תענית כנגדן. כל מי שלמד מסכת תענית יודע, שעיקרן של התעניות הוא זעקה ותשובה בשל צרה – בעיקר בצורת, אבל גם מלחמה ואיומים אחרים. התעניות הללו התקיימו בימי הבית ובפני הבית, ואנו מקווים שנאזור כח ונחדש את הפרקטיקה רבת העוצמה הזו של חשבון נפש ציבורי. אבל אלה תעניות אחרות: לא התעניות הקבועות-מראש בלוח של החורבן, אלא תעניות אד-הוק לנוכח אתגרים ומשברים.
לכן היעדרה של סנהדרין או היעדרם של עשרת השבטים, המחלוקות בעם או הירידה לברלין, גירוש גוש קטיף או הקפאת הבנייה, מאסרו של פולארד או עיסקות השבויים העלובות שמדינת ישראל משפילה בה את עצמה ואת המוסר – כל אלה עגומים ומבאסים, אך אין הם תירוץ ראוי להותרת תעניות החורבן על מקומן.
ב
עד כאן לגירסת 'העולם לא מושלם'. אבל יש גירסה רצינית יותר לטענת 'עוד יש על מה לצום'. והיא טענת חורבן הבית. הכל טוב ויפה, תאמרו – אבל היעדר בית המקדש הוא כן סיבה לצום! אתה אומר שירושלים בנויה, אבל איזו ירושלים זו שבה אין בית מקדש ואפילו להתפלל על הר הבית לא נותנים? האם הצום לא נתקן על חורבן הבית? והרי הוא עדיין חרב!
התשובה היא שאיננו צמים על חורבן הבית אלא כסמל לחורבן הגדול והמקיף. חז"ל כבר אמרו ש'בית חרב' טיטוס החריב, ולימדו בזה שלא על העצים והאבנים באשר הם אנו בוכים. בניין הבית לבדו לא היה מביא לביטול הצומות הללו, ובדין. דמיינו לעצמכם שהיינו נותרים מפוזרים בגלות, נתונים למשיסתם של גויים בכל ארצות תבל, וירושלים היתה נותרת עיר מוסלמית מוזנחת בפאתי האימפריה העות'מאנית, בה גרה אוכלוסיה ענייה ומוכת מחלות שכמעט אין בהם יהודים; ועל רקע כל זה איזה מונטיפיורי היה מנצל הזדמנות עיסקית ושוכר מעיריית אל-קודס את שטח חראם א-שריף ובונה בו בית מקדש, ומביא אליו כהנים בגלימות ארוכות כמו בציורים שבמחזור, ופה ושם היו יהודים מהגולה מורשים לבקר בו בחסות הקונסול האוסטרי – האם אז יהודים היו מפסיקים לתבוע מהקב"ה לזכור אותנו ולגאול אותנו, כפי שעושות הקינות כולן? האם היינו מבטלים אז את צומות החורבן?
אסביר את זה מכיוון נוסף. באיזה תקופה חי דוד המלך? "בתקופת בית ראשון", תהיה התשובה הנכונה. וכמובן, שבימיו עוד אין בית מקדש (יש ארון האלוהים בתוך היריעה, אבל זה לא 'בית ראשון'). אבל אנו קוראים לכלל תקופת המלוכה הראשונה שלנו בארץ ישראל 'בית ראשון', מכמה סיבות. לכן גם היה מקובל לקרוא לעידן החדש שאנו חיים בו 'בית שלישי'. אנשים במלחמת יום כיפור חששו מ'חורבן בית שלישי', והרב הרצוג כשקרב צבאו של רומל הבטיח ש'בית שלישי לא ייחרב'. אנו מכנים את הציוויליזציה היהודית בארץ ישראל 'בית'. וזאת, בעיקר בגלל ימי הבית השני: בימי בית שני לא זכינו למה שזכינו היום – ריבונות יהודית וקיבוץ גלויות נרחב. רוב ימי הבית השני היינו תחת שלטונם הישיר או העקיף של אימפריות שונות – מהפרסים ועד הרומאים – ומפוזרים בארצות רבות, מבבל ועד איטליה ומצרים. בתנאים הללו, המרכז הלאומי של העם היהודי היה בית המקדש. הוא היה הסמל שביטא את העובדה שאכן עם חי אנו, ששב (חלקית) מגלותו, ושיש לו לב פועם. בית המקדש היה חשוב כמובן בשל הפולחן שהתקיים בו, ובשל ערכו הסגולי – אבל לא פחות מכך כמרכז הלאומי היחיד של העם היהודי בעידן לא פשוט. בנסיבות הללו, החרבת בית המקדש השני היתה 'סוף העולם'. קץ הציוויליזציה היהודית השנייה, ותחילתה של הגלות הארוכה (גם אם בפועל, חלפו עוד מאות שנים עד שיהודי הארץ גלו באמת).
הדבר מתבטא גם בטקסטים שאנו אומרים בתשעה באב. פיוטי האשכנזים בוכים כולם על החורבן והגלות, ורק בודדים מביניהם מקוננים על חורבן הבית. חודשיים מאוחר יותר, ביום כיפור, כשאנו מתארים את סדר עבודת כהן גדול, אנו מסיימים ב'מה נהדר היה כהן גדול' ומיד מתפנים להיאנח על כך שהתפארת הזו והכפרה הזו אינה עמנו, בשורה ארוכה של פיוטים יפים המקוננים על היעדר בית המקדש: "כל אלה בהיות ההיכל על יסודו ומזבח על מכונו… וְעַתָּה יי אֱלהֵינוּ. חָרֵב מִקְדָּשׁ. וּבָטְלָה עֲבודָה. גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁאֵין לָנוּ לא אָשָׁם וְלא אִשִּׁים/ לא בַדִּים וְלא בְלוּלָה / לא גורָל וְלא גַחֲלֵי אֵשׁ / לא דְבִיר וְלא דַקָּה". שם זה הנושא, בתשעה באב – לא.
אבל גם מגילת איכה עצמה, הטקסט של תשעה באב, מגילה שעוסקת לכאורה בחורבן בית ראשון, עוסקת במובהק בחורבן ממלכת יהודה ולא בחורבן בית המקדש. ציון המורעבת, האכזרית, הנטושה, שהיתה לעיים – זהו הנושא, על זה הקינה. העיר רבתי עם יושבת בדד, טומאתה בשוליה, שעריה שוממין, כהניה נאנחים, בתולותיה נוגות. אנו יושבים בליל תשעה באב בבתי הכנסת שלנו, חלקם בירושלים שה' מאיר אליה פניו, ומתארים כיצד "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה, הִגִּיעַ לָאָרֶץ; חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ. גָּדַע בָּחֳרִי-אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה, אָכְלָה סָבִיב". כתיאור היסטורי זה חזק, אבל כתיאור אבלות חיה, שאנו בוכים עליה, זו כפיות טובה. אכן, דורות רבים רבים גדע ה' בחרי אף כל קרן ישראל, והיינו מושפלים מכל עם. אבל זכינו לשינוי של 180 מעלות. כעת התיאור מתאים יותר לעזה שאחרי צוק איתן, או לערי סוריה של עכשיו, מרחק קילומטרים מעטים מהגולן השלו שלנו. לא רק באיכה – גם בפסוקי זכריה שחלקם הובאו כאן למעלה, הדנים בדיוק בצומות הללו, הנושא אינו בית המקדש, לא לטוב ולא לרע. דוקו ותמצאו.
שבנו לארץ, קיבצנו גלויות, הקמנו מדינה יהודית; שבנו לירושלים והיא הגדולה בערי ישראל, מוקד משיכה לעולי רגל ותיירים מכל רחבי תבל; היא מתייפה והולכת משנה לשנה, וזקנים וילדים משחקים ברחובותיה, היא כבר לא עיר נטושה – אלא עיר שניטשים מאבקים עזים על הזכויות בה. על כל אלה ראוי היה ליישם את דברי הנביא: 'צום הרביעי וצום החמישי… יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה'.
נכון, מקדש אינו מתנוסס על הר הבית. שווה תיקון, ומן הסתם גם שווה סבלנות. זה לא פשוט, יש שם מאבק, אנו לא רוצים לבנות מקדש מתוך מאבק, או שכן רוצים אבל רק חלקנו. כל מיני סיבות. אבל כולן סבירות, בוודאי למדינה שקמה רק לפני 67 שנה, ושנתונה בשלל מאבקים שלפחות בעיני רוב תושביה חשובים יותר ובוערים יותר מהקמת בית המקדש. אפשר לפעול להקמת המקדש, אפשר וצריך להצטער שהוא עדיין איננו. אבל אֶבל? על מה? על זה שעוד לא הספקנו? על זה שלא ברור לנו איך ולמה וכמה ומתי? מה טראגי בזה?
ג
ומכאן לשתי הטענות האחרות, הקשורות יותר במדיניות הלכתית וסדרי פסיקה. הטענה הראשונה היא ש'אף רב לא התיר לבטל את צומות החורבן'. ובכן, זו קושיה על הרבנים ולא עליי.
אינני חושב שצריך זקן ארוך כדי להכריע בסוגיה הזו. צריך זהירות ומתינות, צריך רגישות להלכה ולמסורת ולהיסטוריה; לא צריך חריפות בריסקאית או בקיאות יוצאת דופן בתלמודים ובראשונים. לא מדובר כאן באיזו סוגיה של התרת עגונות. אין כאן מרכיב 'טכני' של 'גדרי הלכה'. לכן, הדיון שנעשה כאן הוא הדיון הרבני. הוא דיון תורני מובהק. הוא איננו מבקש להחיל קטגוריות זרות על ההלכה והמנהג, אלא לברר בכלים הקלאסיים ביותר האם נכון לצום כיום.
וכאן אני מגיע לטענה האחרונה, שהיא המאתגרת ביותר בעיניי. היהודים נגאלו, אך הם לא הפכו את הצומות לששון ולשמחה, והם לא נוטים לבטל אותם. וכיוון שמעיקרא הצומות הללו הם מנהג שצמח מלמטה במידה רבה, העובדה הזו היא רבת משמעות.
אמנם, הצומות ה'קטנים' נשמרים רק על ידי חלק קטן מהיהודים, והרשו לי לנחש שגם רק על ידי מיעוט משומרי המצוות. אין אלו ימי חופש, וכל מי שאינו חש טוב רשאי לוותר עליהם – מעוברות ומיניקות וחולה שאין בו סכנה. אבל תשעה באב נתפס על ידי כל אדם מסורתי ודתי כיום אבל לאומי, כיום חשוב, כיום שלא מתנהלים בו כרגיל. בדור האחרון אף ניסו – אם כי ללא הצלחה יתרה – להדביק אליו משהו מזכרון השואה, ואולי מהדהדת כאן באינטואיציה הציבורית השאלה הנוקבת שהיו צריכים שומעי של זכריה לשאול אותו: האם בעת הגאולה נמחק כל הסבל של הגלות? האם איננו מביטים לאחור? האם רק ההווה והעתיד מעניינים אותנו, והאם אנו צועדים אליהם ללא משקעי עבר?
דומני – וזה אולי הנועז שבדבריי במאמר זה – שעם ישראל לא מקבל את נבואת זכריה. אינני רואה את הימים הופכים לששון ולשמחה, לפחות לא במובן של ימי חג. אולי סתם ימים של קיץ, עם ששון ושמחה של יום חולין.
*
הלכה למעשה – לעניות דעתי, אין טעם והצדקה להתענות בצומות החורבן, מכל הנימוקים שהבאתי לעיל. בצום גדליה, עשרה בטבת, ויז בתמוז, אין גם 'מנהג ישראל' חזק שיעמוד כנגד הנימוקים הפשוטים שלגופו של עניין. לעומת זאת, בתשעה באב קיים מנהג כזה, וכנראה שלמרות הנימוקים הטובים הוא יישאר לעת עתה – אם כזכר לכל הסבל של דורות הרבה, אם בשל חשיבות הרציפות ההיסטורית, אם כאות למה שעוד עלינו להשלים. אבל די ביום אחד בשנה לשם כך: את הלוח ניתן לשחרר מהעומס הזה, בוודאי ובוודאי ליושבי ארץ ישראל המיישבים אותה וגואלים אותה בחייהם ובשמחתם היומיומית כאן.
הרוח הכללית שבדברינו נוגעת גם למנהגי האבלות. ראשית, יש להקל בכל מה שמעבר לעיקר דיני האבלות (בשר ויין בתשעת הימים (לאשכנזים) או בשבוע שחל בו, מוסיקה חיה, נישואין ותספורת בשלושת השבועות), ולעקור מן העולם את המגמה שמבקשת להפוך את 'תשעת הימים' לימים שאסור ליהנות בהם או לשמוח בהם. בכלל, כל מה שניתן לפרש לקולא או לחומרא בענייני אבלות החורבן חייבים לפרש בדור הזה לקולא. אבל האם לוותר בכלל על מנהגי האבלות? אני קצת מהסס: ההיגיון של דברינו מורה שכן, בוודאי על אלה שממילא הם נחלת רק מיעוט קטן (אשכנזים דתיים). אבל יש משהו במנהגים הללו שהוא אולי 'חזק' – ואולי נדרשת כאן אותה ענווה כלפי הכלל ש'הפעלנו' ביחס לתשעה באב עצמו.
amitashel.wordpress.com 