עשרה בטבת והמחלקה האונקולוגית

תגיות

חורבן הבית, סולידריות, עשרה בטבת, תענית ציבור

מדור 'מה לעשו"ת?' ב'עולם קטן' מציע אלטרנטיבה פחות הבזקית לשו"ת סמ"ס, ודנה גם במכלול שאלות שאינן הלכתיות. הפעם הנושא היה עשרה בטבת, ובו אני רוצה לפתוח (השבוע, למרבה השמחה, לא היה לי כמעט מה להתווכח עם התשובות הקצרות – מעבר לויכוח על הז'אנר עצמו). הנה:

קראתם את השאלה? התשובה?

ובכן, תשובתו של אבינועם היא תשובה יפה. היא מאד 'מתקשרת' עם הנוער, הן בשפה והן בנגיעה במקומות קיומיים או רגשיים. יש בה רק בעיה אחת, האופיינית לצערי לז'אנר: היא לא כל כך נכונה. אבל לפני שנעסוק בביקורת, נשים את עצמנו במקומו של המשיב, ונשיב לשאלה של הנער.

תשובה:

א.

עשרה בטבת הוא 'תענית ציבור'. תענית ציבור כשמה כן היא: היא לא מתחילה מההרגשה האישית של מישהו, אלא היא אירוע ציבורי. מה שחשוב בתענית ציבור הוא הציבור. הציבור הוא שצריך לציין את היום, הוא שפונה אל ה' בתפילה ובזעקה. הציון הנמוך הוא עניין פרטי, חורבן הוא עניין לאומי.

ומה לגבי היחיד? באופן טבעי, היחיד הממוצע עסוק הרבה יותר בעולמו הפרטי מאשר בעולם הציבורי. כאלה אנחנו. אתה הרבה יותר מוטרד מהמתכונת במתמטיקה מאשר ממשהו ציבורי, וסביר להניח שגם המבוגר שמתפלל לידך יותר מוטרד מהשאלה איך יגמור את החודש מאשר מחורבן הבית.

אבל גם אם זה לא מטריד אותו ברמה האישית קיומית, היחיד נדרש להשתתף עם הציבור. לבטא את השייכות שלו ואת הסולידריות שלו בכך שהוא נוטל חלק בשמחת הציבור ובצערו של הציבור. הסולידריות הזו כל כך חשובה, כשמדובר בעם ישראל, עד שחכמים הגדירו את מי שלא משתתף עם הרבים כמי שאין לו חלק לעולם הבא.

כך כותב הרמב"ם: הפורש מדרכי ציבור – אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן — אין לו חלק לעולם הבא. (הלכות תשובה פרק ג').

הרמב"ם מדבר על מי שמנתק עצמו מאחיו היהודים, ומדגים זאת בכך שאין הוא מתענה בתעניתם. תענית היא כמו אזעקה, קריאת-חירום ציבורית, ומי שמנוכר לזה מעמיד עצמו מחוץ לקהילה.

זוהי האמת העקרונית: כל יהודי צריך להיות שותף בעניינים הציבוריים של כלל ישראל. כשיש גזירה על היהודים בגלות מסויימת, או כשיש בצורת קשה, והחברה מחליטה לקיים תענית – צריך להשתתף.

ב.

האם האמת העקרונית הזאת נוגעת לעשרה בטבת? לא כל כך. ראשית, כי עשרה בטבת אינו יום אבל לאומי. אמנם רצו בתחילה לקבוע אותו כיום זכרון לנספים בשואה, אבל זה לא 'תפס' ויום השואה המקובל כיום הוא בכ"ז בניסן. בפועל, עשרה בטבת נשמר רק על ידי הציבור הדתי, ואולי אפילו לא על ידי כולו, וגם זה ב'פרופיל נמוך'; סוג של הקפדה דתית יותר מאשר אזעקה ציבורית. בעצם, דבריו של הרמב"ם יותר רלוונטיים לצפירה ביום הזכרון מאשר לצום בעשרה בטבת.  

וכאן אנו מגיעים לשאלתך השנייה. למה לצום על משהו שקרה כל כך מזמן?

התשובה פשוטה: כי אנו לא חיים רק בהווה. הזהות שלנו מלאה בעבר. האבות, יציאת מצרים, מתן תורה, המשנה והתלמו – הכל הוא עבר, אבל העבר הזה חי בתוכנו. אנחנו עסוקים בו ויונקים ממנו.

אבל נכון שהתגברנו: ארבעת צומות החורבן – צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב – מקוננים גם על חורבן בית המקדש, אבל בעיקר על חורבן הפרוייקט הגדול של קיום חברה יהודית ריבונית בארץ ישראל. של התפרקות האומה ופיזורה בגלות.

והנה, שבנו לחיים לאומיים, שבנו להיות עם שיש לו מרכז וזהות, ארץ וריבונות. גם בזכות העובדה שהתאבלנו על העניין הישן ההוא כל כך הרבה שנים. האם בתנאים אלה נכון להמשיך לצום בעשרה בטבת? הנביא זכריה חושב שלא:  כֹּה אָמַר יי צְבָ-אוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. כך יקרה, לדבריו, אחרי שהעם שהיה 'לקללה בגויים', כלומר סמל למסכנות ולחורבן, יהפוך לסמל לישועה ולברכה (כפי שקורה בימינו!), ואחרי שה' שהרע לנו יתחיל 'להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה'.

חשוב להבהיר, שבית המקדש אינו עיקר האבל של הצומות הללו – כפי שיראה כל מי שיעיין בפיוטים ובקינות הנאמרים בהם; הוא לכל היותר מהווה את הסמל המובהק לחורבנה של האומה (בייחוד בימי בית שני, שבו הבית הזה היה הסמל הלאומי שאיחד סביבו את העם, כמין תחליף לריבונות ממשית או לבית מלוכה ישראלי).

אפשר לומר, שגם אחרי ישועה, סבל הגלות הארוכה אינו 'נמחק', ולכן יש להמשיך ולשמור את הצומות כולם. אבל הנביא חשב אחרת, ולא ראינו שמישהו בתלמוד או בפוסקים חלק עליו. אמנם, בפועל דברי הנביא עדיין לא נתקיימו: עם ישראל לא יצר חגים במקום הצומות הללו; הוא פשוט שומר עליהם פחות. אבל זו כבר סוגיה של היסטוריה וסוציולוגיה, שהיא ארוכה מדי לתשובה הזו.

עד כאן התשובה שהייתי משיב. ועכשיו לביקורת על תשובתו של אבינועם הרש:

לדברי הרש, העצב והכאב שיש בעולם – מהמחלקה האונקולוגית ועד לפיגוע במרכז הרב – הם תולדה של חורבן בית המקדש, ולכן האבלות שלנו היא על כל אלה. אפשר שהרש עונה כך כי דיבורים כאלה נפוצים בעולם הישיבות, אבל אפשר גם שהוא נשען על מקורות, כמו דבריו של הראי"ה קוק בספרו 'עולת ראי"ה', בדברו על קרבן התמיד. שם הוא מסביר, ש"כל הקלקולים הפרטיים באים רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חרבן בית המקדש, שנֻטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים מחשכים, ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עון וכל פשע." דברי הרב קוק משתלבים עם דברי חז"ל, שהרבו לומר על דברים שאיבדו את טעמם או את חינם 'משחרב בית המקדש'.

אבל, כידוע לכל בן תורה ובר דעת, העובדה שיש מקור להסתמך עליו עדיין אין בה די. צריך לראות את התמונה הכוללת, להבין את ההקשרים, ולא לערבב דבר בדבר אחר. מי שנוקט בעמדה לפיה הגאולה היא עניין ריאלי-היסטורי, המתקיים בתוך העולם – וזוהי העמדה המרכזית של היהדות, לפחות בקריאה הציונית דתית (ולא ישכנעו אותי אחרת) – יודע שגאולת ישראל אין פירושה סגירת המחלקות האונקולוגיות או סופן של המלחמות בעולם, תאונות הדרכים או הכשלונות בבחינות. יכול השואל הנכבד להיות מי שהסבל האנושי נוגע בו בעומק לבבו, ועדיין לא יהיה מוטרד מחסרונו של בית המקדש.

גיוס הסבל האנושי, ויכולת ההזדהות הרגשית איתו, למשימת שכנוע הבחור הצעיר 'להשקיע' בציון עשרה בטבת, הוא דוגמא מצויינת לתופעה המטרידה של 'התאמת' התורה למשימה החינוכית, האינדוקטרינרית, של חיזוק האידיאולוגיה הדתית. דוס זה קוּל, חברים: זה מה שמנסים לשדר במתקפה המשולבת של עלונים, אתרים, סמינריונים, ושו"תי סמ"ס.